לא רק אנחנו היהודים חוגגים את חג האור ומבליטים אותו כשלמולו החושך. ישנם מספר תרביות ודתות בעולם שמשתמשות במוטיב האור כסיבה לחגיגות ומסיבות . במאמר הזה צירפתי כמה דוגמאות מהמפורסמות יותר.
בנצרות:
בחג המולד נוהגים לקשט את עצי האשוח ואת החצרות והבתים בנורות המאירות בשלל צבעים.
ברומי היה חג הקרוי סאטורנליה. חג עתיק זה נמשך שבוע ימים. לכבודו של סאטורן-שבתאי שהיה אל החקלאות והקציר. החגיגה, שנערכה סמוך ליום הקצר ביותר בשנה, ב17- בדצמבר.
התקיימה לכבוד לידת האור מחדש, זמן שכונה "תחילת שנת השמש".
החג ייצג גם את השוויון החברתי ובמהלכו התייחסו אל העבדים כאל בני חורין ונתנו להם תוספת מזון.
זה היה הזמן היחיד בו במקדש הוסרו הכיסויים המכסים את פסל האל במקדש, והודלקו נרות רבים המסמלים את החיפוש אחר ידע ואמת.
התאריך 25 בדצמבר נחשב ברומי ליום הלידה של אל השמש הבלתי מנוצח – סול אינוויקטוס.
בציריך:
ב17.12- מתקיים פסטיבל הנרות הצפים– שנחוג כבר מזה כ50 שנה.
זו מסורת לקראת חג המולד. תלמידי בתי ספר יסודיים מכינים סירות מינאטוריות עם נרות ועומדים לאורכו של נהר לימאט, שחוצה את ציריך.
סמוך לשעה 18.00 מדליקים את הנרות ומשחררים אותן והן צפות לאורך הנהר.
בשוויץ:
בג'נבה חוגגים את חג האסקלד. זהו פסטיבל המתקיים בין ה11- ל13- בדצמבר ובו מציינים את תבוסתם של חיילי הדוכס מסבוי לפני קצת יותר מ400 שנה. האגדה מספרת על נערה אשר שפכה סיר מרק רותח על חיילי הדוכס שניסו לטפס על חומות העיר, ובכך הפכה לגיבורת החג. חוץ מן המנהג הלא-מודע-סביבתית של הבערת מדורות ענק מחוץ לקתדרלה, נוהגים המקומיים לקיים מצעד ססגוני, לאכול ממתקי שוקולד ומרציפן וכמובן, לא שוכחים את סיר המרק המסורתי.
גם לחופיו של אגם לוצרן מציינים ב5- בדצמבר בכל שנה את הקלאוסיאגן, שבו צועדים מקומיים חבושים במצנפות ענק המוארות בנרות. החג הוא שילוב של חגיגה נוצרית עם מסורת פגאנית מתקופת ימי הביניים.
בהודו:
החג ההינדי דיוואלי Diwali, ובתרגום חופשי שדרת האורות שנחגג בנובמבר – הוא המקבילה ההודית לחג החנוכה שלנו. האור הוא ללא ספק המוטיב המרכזי של החג, המסמל את ניצחון בני האור על בני החושך. לכן זיקוקי דינור, נפצים ושאר מפגני תאורה ואש פופולאריים מאוד ברחובות בחמשת ימי החג הקסומים.
המיתולוגיה ההודית מספרת על סיטה, אשתו של האל ראמה, אשר נחטפה על ידי מלך השדים, רוואנה. לאחר קרב בין השניים זוכה ראמה להציל את אשתו ובעזרת שורות של פנסים שהכינו עבורו מאמיניו הוא מוצא את הדרך חזרה הביתה מן הגלות הארוכה.
ההכנות לחג כוללות ניקוי יסודי של הבית לכבוד הגעתה של אלת הממון לקשמי, תליית קישוטים צבעוניים ברחובות, וחלוקת מתנות וממתקים לאורחים, בני משפחה ואפילו סתם כך לעוברים ושבים.
בני דת הזרטוסטרה:
דת זו מקורה באירן ורובם חיים היום בהודו חוגגים את הסאדה – חג האש הנצחי.
הם מבעירים מדורה ענקית על חוף הים בזמן השקיעה כדי להמריץ באופן סמלי את השמש "להתחזק."
ייתכן כי מנהג הערצת האש נעוץ בתקופה שהפרסים היו נוודים והאש היתה מרכז חייהם. לכן נבנו מקדשים לפולחן האש אלו מבנים קובייתיים מפולשים המכונים "קשק" בהם בוערת אש התמיד.
הם מתפללים לאש כסמל לאל ואפילו בנו אחים במבני המגורים של המאמינים כך שאפשר לעבוד את האש בכל מקום ובכל זמן.
