גלגוליו של חג חנוכה במקורות היהודים

חג החנוכה, שאותו אנו חוגגים כל שנה בכ"ה בכסלו, קיבל לאורך הדורות דגשים ומשמעויות משתנות על רקע התקופה ההיסטורית.
אני מוצאת כאן שיעור מרתק באופן כתיבת ההיסטוריה, שימור הזיכרון הקולקטיבי כעם- לאור התמורות המשתנות של המציאות והתקופה בה הם חיו.

במקורות המובאים לפניכם נעמוד על משמעויות החג והערכים שיוחסו לו מתקופת המכבים ועד ימינו אנו.
המקורות שלנו הינם:
1. ספר החשמונאים מתקופת בית שני,
2. התלמוד הבבלי מתקופת הגלות;,
3. שירי חלוצים מראשית המאה ה20.

המקור הקדום ביותר המזכיר את חג החנוכה לקוח מספר החשמונאים, הנקרא גם 'ספר המקבים.

הספר נכתב על רקע מרד החשמונאים ביוונים במאה השנייה לפני הספירה.
ספר חשמונאים א', פרק ד, פסוקים לה-לט; מג-נד
(מבוסס על התרגום מיוונית של יצחק זעקיל פרענקיל, ורשה 1885):
(לה) וידבר יהודה ואחיו אל העם לאמור. (לו) הן האויב ניגף לפנינו, ועתה עלה נעלה וטיהרנו את מקדש ה'. (לז) וייקהלו כל אנשי הצבא ויעלו יחדו על הר ציון. (לח) ויהי בראותם את המקדש כי שמם, ואת המזבח כי חולל, והדלתות שרופות באש והלשכות נהרסות, ועשב השדה צמח בכל גבולו מסביב. (לט) ויקרעו את בגדיהם ויזרקו עפר על ראשם ויתאבלו מאוד.
[…]
(מג) ויראו את מזבח העולה כי חולל, ויועצו לב יחדו כדת מה לעשות. (מד) ותהי העצה היעוצה לנתוץ את המזבח עד רדתו, לבלתי היות להם למכשול, יען כי חיללוהו זרים. וייתצו אתו. (מה) ויניחו את האבנים על הר הבית אל מקום פלוני אלמוני, עד אשר יקום נביא בישראל להורותם את אשר יעשון. (מו) ויקחו אבנים שלמות אשר לא עלה עליהן ברזל, ככתוב בתורת ה' ויבנו מזבח חדש כתבנית הראשון. (מז) וישובו לבנות את פרצי המקדש ואת כל אשר מבית להיכל, ויחטאו את החצר ואת כל אשר בו. (מח) ויחדשו את כל כלי הקודש, וישימו את המנורה אל ההיכל ואת מזבח הקטורת ואת שולחן הפנים. (מט) וישימו את הקטורת על המזבח, ועל המנורה העלו את נרותיה להאיר במקדש. (נ) ויתנו את לחם הפנים על השולחן, ואת הפרוכת המסך על הארון, ותכל כל העבודה כאשר בתחילה. (נא) ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. (נב) ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים. (נג) ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עוז ותשועה. (נד) ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים, ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם. (נה) ויפארו את פני ההיכל בעטרות ובמגיני זהב ויחטאו את השערים ואת לשכות הכוהנים, וישימו את הדלתות. (נו) ותהי שמחה גדולה בכל העם, כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. (נז)ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'.

מהקריאה במקור הזה אנו למדים כי אין אזכור של נס פך השמן ומסופר על ניצחון המכבים.

המקור השני – תלמוד בבלי 'נעשה בו נס' – ימי חורבן וגלות

על אף שהמשנה נחתמה כ-300 שנים לאחר מרד החשמונאים, לא הוקדשה מסכת מיוחדת לדיני חג החנוכה. דיני חנוכה מוזכרים בתוך מסכת שבת (שבת כ״א ב), אגב העיסוק בפתיליות ובשמנים המותרים לשימוש בשבת:

להלן המקור בו משולבת השפה הארמית ( לאחריו יופיע – תרגום) :
"מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון. דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון.
שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה."

תרגום:
מהי חנוכה [מהו מקור החג]? שאמרו חכמים: בכ"ה בכסלו, ימי החנוכה – שמונה הם, אסור לספוד בהם ואסור להתאבל בהם.
שכשנכנסו יוונים למקדש טמאו כל השמנים שבהיכל [ואי אפשר היה להשתמש בהם בבית המקדש], וכשגברו עליהם החשמונאים ונצחו את היוונים, חיפשו [שמן טהור] ולא מצאו אלא כד אחד בלבד של שמן שהיה עדיין חתום וסגור [ולכן גם טהור], ולפי גודלו, כמותו הייתה אמורה להספיק רק ליום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו במשך שמונה ימים. לזכר אירוע זה קבעו החשמונאים את שמונת הימים כחג שנתי שבו חגגו, היללו והודו [לנס]

ניתן לעמוד בבירור על שינויי ההשקפה בן 2 המקורות האלו :
חז"ל, אשר חיו בגלות, כתבו את התלמוד הבבלי לאחר שכשלו כל נסיונות המרידות בכובשים הזרים ונחרב בית המקדש השני. זו הייתה תקופה של משבר אמונה קשה בקרב העם היהודי, והם לקחו על עצמם את חיזוק האמונה של העם והקשר למסורת היהודית בתוך מציאות חדשה של קיום חיי יהדות המנותקים מבית המקדש- שהיה בעבר המרכיב המרכזי במסורת היהודית.
הם גם לא רצו ללבות את הגבורה היהודית – הם פחדו שיקומו חלילה עוד דמיות משיחיות כמו בר כוכבא שינסו למרוד שוב בעול השליטים.

המקור השלישי- ראשית הציונות

רבים משירי החנוכה השגורים בפינו כיום, נכתבו על רקע תקופת ההשכלה והתחייה הלאומית.
בימים אלו –הושמטה בשירים משמעותו הדתית של חג חנוכה ונס פך השמן ובמקביל הושם דגש כביר לנצחונם הצבאי של המכבים הגיבורים.
כאומה המתחדשת – היה צורך בדמיות מופת וגיבורים שכבשו את הארץ והביאו לעצמאותה.
אצרף מספר דוגמאות משירי החג הממחישות את הנקודה הזו:

מי ימלל/ מנשה רבינא

מי ימלל
מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יִשְׂרָאֵל,
אוֹתָן מִי יִמְנֶה?
הֵן בְּכָל דּוֹר יָקוּם הַגִּבּוֹר
גּוֹאֵל הָעָם.
שְׁמַע!
בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה
מַכַּבִּי מוֹשִׁיעַ וּפוֹדֶה,
וּבְיָמֵינוּ כָּל עַם יִשְׂרָאֵל
יִתְאַחֵד, יָקוּם וְיִגָּאֵל

ימי החנוכה/מרדכי ריווסמן

יְמֵי הַחֲנֻכָּה חֲנֻכַּת מִקְדָּשֵׁנוּ,
בְּגִיל וּבְשִׂמְחָה מְמַלְּאִים אֶת לִבֵּנוּ,
לַיְלָה וָיוֹם סְבִיבוֹנֵנוּ יִסֹּב,
סֻפְגָּנִיּוֹת נֹאכַל בָּם לָרֹב

הָאִירוּ, הַדְלִיקוּ נֵרוֹת חֲנֻכָּה רַבִּים!
עַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת אֲשֶׁר חוֹלְלוּ הַמַּכַּבִּים.

נִצְחוֹן הַמַּכַּבִּים נְסַפֵּר, נְזַמֵּרָה
עַל הַיְּוָנִים אָז יָדָם כִּי גָּבֵרָה,
יְרוּשָׁלַיִם שָׁבָה לִתְחִיָּה,
עַם יִשְׂרָאֵל עָשָׂה תּוּשִׁיָּה.

הָאִירוּ, הַדְלִיקוּ…

אנו נושאים לפידים /אהרון זאב

אנו נושאים לפידים
אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים
בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.
זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ
וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ
הַצָּמֵא לָאוֹר –
יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ
לָאוֹר וְיָבוֹא!
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ,
מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת
הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם וַיְּהִי אוֹר!

אם מצאתם עניין במאמר הזה אתם מוזמנים בחום לסרטון הבא שמסביר את הטעמים לשינוי התפיסות האלו בהתאם לאווירה ולתקופה הפולטית/ אזורית דתית .