שיר הדגל/ זאב ז'בוטינסקי

שיר הדגל הוא שירו של המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי.
זאב עושה שימוש בתקופת החשמונאים כקשר ההיסטורי של השיר.
הוא פותח באזכור דם "הַמַּכַּבִּי", ומסיים בשמו הנרדף: "חַשְׁמוֹנָאִי".
השיר שימש כהמנון לסטודנטים יהודים חברי הסתדרות "חשמונאי" שייסדו את בית"ר.
הוא נכתב בשנת תרפ"ו 1926.

אל תגידו כי איננו
דם אבינו המכבי;
כי שלוש טיפות ממנו
נמזגו בדם לבי.

זו כצבע ים כנרת,
זו כשלג, זאת זהב;
על הדגל, על הסרט,
על הראש ובלבב.

זו כתכלת היא רקיע:

גובה, אופק, עוז מעוף –

לעולם תמריא, תגביה

רוח עבר מול אין-סוף.

לעולם תצמא נפשנו

דע, יופי, טהרה:

ותצא מהר קודשנו

האמת שהיא תורה.

אך יש עוד טפה, יש אגל
לא הכרנו עד היום.
הוא איננו על הדגל
הוא בלב והוא אדום.

עת יפרוץ אויב מארב –
אז נקומה ונצביא:
חי הנוער, חי החרב,
חי הדם המכבי.

לבנה זעת המצח,

היוצרת, הבונה –

היא תזריע זרע נצח

בשדה ובגינה.

היא בחול תצמיח ארז,

על צורים תפרה כרמל:

היא תבנה, מבוז והרס,

את מולדת ישראל.

והפז הוא אור השמש,

הבוקע את הליל,

לעולם יריב באמש

ובעושק ישראל.

לאביון, לגר, לעבד

בכל ארץ, בכל דור

לעולם יביא הזבד:

אור הצדק, אור ודרור.

נס עמל חירות וטוהר,

נס הדור הבנאי,

אל תירא, כי חי הנוער,

חי וער חשמונאי.

"שיר הדגל" הוא שיר גיוס ותעמולה למפעל ההתיישבות בארץ ישראל; הוא מעלה על נס את ערכי הזיכרון ההיסטורי הקיבוצי, אהבת ארץ ישראל, וההקרבה בלחימה למען האומה.
ארבע טיפות בשלל צבעי הספקטרום הנראה, המייצגות כל אחד במהותו השונה, את מכלול התודעה והעשייה היישובית. הצבעים המוזכרים הם: אדום שמסמל מאבק והקרבה, לבן שמסמל את העבודה והיצירה, זהב שמסמל את המרד בנישול החברתי והלאומי, ותכלת שמסמל את החירות.